חיל העזר לנשים
היוזמה להקמת חיל העזר לנשים באה מצד ארגוני הנשים ביישוב. בדצמבר 1941 הסכימו הבריטים, לאחר משא ומתן ממושך, להתגייסות נשים
ארצישראליות. אולם, התברר כי קיימת התנגדות חזקה לגיוס זה מצד הגברים ודווקא בקרב התנועות הקיבוציות. מאחורי כל הנימוקים הענייניים והפלפולים,
שבהם ניסו מתנגדי גיוס הנשים להסביר את עמדתם, עמדה הרגשה אי-רציונלית של פחד מחילול כבוד האישה היהודיה. אולם, מאחר שהיה ברור לחברי הנהלת
הסוכנות כי הבריטים יקיימו את גיוס הנשים גם ללא הסוכנות, העדיפו רובם הוא ייעשה כמפעל שהסוכנות שותפה לו. תנועת ההתנדבות של הנשים הייתה גם בגדר
מחאה על קיפוח מעמדן בתחום הצבאי ביישוב. ואכן אחת מהתוצאות העקיפות של מאבקן הייתה שינוי מעמדה של החברה בהגנה וקבלתה לשורות הפלמ"ח.
למרות ההתנגדויות וההסתייגויות, בסוף דצמבר 1941 רוכזה קבוצת המתגייסות הראשונה. בחודש מרס 1942 כבר התגייסו 519 נשים יהודיות. ההתיישבות העובדת
שינתה בהדרגה את יחסה לגיוס הנשים. עם הגברת תודעת ההתגייסות ביישוב מאפריל 1942 ובחודשיים שלאחר מכן, זכה גיוס הנשים ללגיטימציה כללית
כמעט. הנשים השפיעו גם על היחידות העבריות הגבריות שבסביבתן ותרמו להווי החברתי, שהיה לו תפקיד מרכזי בגיבוש היחידות בהעדר היכולת להשתתף בפעילות
מבצעית בחזית. רובו של מחזור המתנדבות הראשון נשלח לשרת בשני בתי החולים במצרים ובבית
החולים בסרפנד, וכן בבסיס הציוד בחיפה. החחילות שירתו בבסיסים ובמתקנים שונים, אולם היו מאורגנות בפלוגות משלהן וחיו במגורים נפרדים. כאשר נודע בסוף
יוני 1942 על נפילת טוברוק התעוררה בארץ דאגה לגורלן של החיילות במצרים, ובייחוד בנות פלוגה 502 ששירתו באלכסנדריה. עם המשך ההתקדמות של רומל
לתוך מצרים גברה הדאגה. קבוצת חיילות ATS ששירתה בבית חולים שדה מספר 64 באלכסנדריה כעוזרות לאחיות וכנהגות אמבולנסים, סירבה להתפנות מן העיר
אף כשהוצע להן הדבר.
החיילות ששירתו בתחילה בעיקר כעובדות בתי חולים, נהגות ופקידות, חדרו במשך הזמן לעיסוקים נוספים. חלק מהן נשלח לעבוד כמחסנאיות בבתי המלאכה של חיל
הציוד והחימוש, ואחרות הוצבו לשרת כשוטרות במשטרה הצבאית. המתנדבותם מארץ-ישראל היוו כרבע מכלל 8000 הנשים במדים במזרח התיכון. מלבדן שירתו
גם בריטיות, דרום-אפריקאיות ורודזיות, צ'כיות, יווניות וקפריסאיות. אף המפגש והשירות המשותף של נשים ארצישראליות ובריטיות נחשבו בדרך כלל כהצלחה.
באפריל 1943 הודיע חיל האוויר המלכותי על התחלת גיוס נשים לשורותיו ביחידות שנקראו WAAF. ה- RAF ביקש בעיקר פקידות, וכן עובדות מקצועיות
בתחומי הקשר והצילום. המתנדבות לחיל האוויר התרכזו בתחילה בארץ-ישראל ובמצרים וכאן נותרו ריכוזיהן העיקריים עד לסוף המלחמה.
באביב 1944 נשלחה פלוגה 502 לאיטליה ושירתה שם בבית-חולים צבאי. פלוגה 524 שניהלה את מחסני הציוד בחיפה, הועברה מהארץ למצרים, ככל הנראה
בשל שיקולים בריטיים הקשורים במאבק נגד ארגוני המחתרת. עבודתן של המתנדבות נעשתה בסביבה לא-יהודית, במיתקנים רפואיים, מחסני
ציוד ומשרדים, שבהם היה רובו של הסגל בריטי. בתחילה היה הפיקוד על יחידות הנשים אנגלי רובו ככולו, אך במרוצת הזמן היו חמש פלוגות לעבריות לגמרי ובכללן
הפיקוד. עד לסוף המלחמה הקיפה ההתנדבות ל ATS ול- WAAF כ- 5000 בחורות ונשים מבוגרות יותר, בהן נשואות ואימהות לילדים. התנדבות הנשים
היוותה כשישית מכלל ההתנדבות ביישוב, אף על פי שהחלה באיחור רב, והתנהלה בעת שההתנדבות בכללה נמצאה בקו-ירידה מתמיד.
א.ט. ס ו-וו.א.א.פ
גיוס נשים לצבא הבריטי היה פרשה מיוחדת בתולדות ההתנדבות ושונה מזו של גיוס הגברים. היוזמה לגיוס באה מצד מועצת ארגוני הנשים העבריות בארץ ישראל.
המועצה פנתה לסוכנות היהודית בתביעה להכיר בשיוויון האישה בכל מערכות ההגנה והמלחמה. בתחילה שללו שלטונות הצבא את רעיון גיוס הנשים.
לאחר מו"מ ממושך הסכים משרד המושבות הבריטי ואז התעוררה התנגדות מצד אנשי היישוב, לא רק מצד החוגים הדתיים והשמרניים שחששו למוסר הנשים,
אלא גם מקרב השמאל, בעיקר אנשי התעשייה ותנועות ההתיישבות, שחששו לאובדן כוח עבודה בארץ. אלה החרימו זמן רב את ההתנדבות לשירותי העזר לנשים.
גיוס הנשים לצבא הבריטי ATS - AUXLIARY TERRITORIAL SERVIC , החל ב- 5 בינואר 1942. גיוס הנשים לחיל התעופה - WAAF החל ב- 25 במאי 1943.
לגבי הנשים לא היה חיוב גיוס מטעם הסוכנות היהודית כמו לגבי הגברים אלא רק התנדבות.
ב-20.12.41 התפרסמה לראשונה הקריאה הרשמית ברדיו על פתיחת לשכות מטעם הצבא הבריטי לגיוס נשים ל- א.ט.ס. בגילים 20-45.
ב-25 בינואר 1942 הוכשרה קבוצה ראשונה("קאדר") בת 60 מתנדבות יהודיות (רובן בהמלצת ובהמרצת הסוכנות היהודית) ושתי ערביות נוצריות להיות
מפקדות וסמלות שלאחר מכן פיקדו על החיילות שהתגייסו.
עשרה שבועות נמשך הקאדר ובסיומו הוענקה דרגת קצונה לארבע מן מסיימות, ארבע סיימו את הקורס כסמלות וארבע בדרגת קורפורל. בנות אלו היוו את
הסגל הפיקודי הראשון של נשים יהודיות שהדריך את המגויסות שהגיעו למחנה האימונים בסוף מרס 1942. בהמשך התקדמו מרבית מסיימות הקאדר לדרגות קצונה.
הפיקוד הבכיר נשאר במשך כל שנות השירות בידי מפקדות אנגליות בלבד, פרט ל- 2 פלוגות שבהמשך הזמן היו בפיקוד של קצינות יהודיות בנות הארץ.
עד לסוף המלחמה התנדבו 4350 -צעירות ומבוגרות, בהן נשואות ואמהות לילדים, ותיקות בארץ ועולות חדשות מקרוב באו, מכל חוגי היישוב והעדות,
בסה"כ כשביעית מכלל המתגייסים.
החיילות התפרסו ב-16 מחנות צבא (לנשים בלבד) במזרח התיכון ובאירופה, במדבריות ובתוך ערים. היתה זו תופעה מיוחדת וחדשה של מחנות נשים המשתתפות
במדי צבא בעצם מלחמה. חיילות ה- וו.א.פ. גרו בתוך מחנות חיל האוויר
(שלא כמו ה- א.ט.ס) מחנות השירות היו בארץ - ישראל, מצרים, סוריה, לבנון, איטליה ואוסטריה.
החיילות עבדו ותרמו רבות ב-17 ענפי עבודה, ובכללם: נהגות, אחיות רפואיות, מחסנאיות, פקידות, עובדות מעבדה, קשריות, מפענחות צופנים, מפעילות מכ"מ,
קיפול מצנחים, אלחוטניות, עובדות בחדרי סינון (FILTER ROOM) וצלמות מטראולוגיה. מלבד כל אלה בצעו גם משימות עלומות.
מקומן של החיילות בתוך המאמץ המלחמתי ואופי העבודה התגבש תוך כדי מהלך השרות.
החיילות מצאו הרבה תוכן ואידיאלים בחייהן הצבאיים ולמדו תפיסות חיים חדשות. היתה זו חברה מגוונת מאד. החיילות נוסו בצורת חיים שעיצבה את
התפתחותן ואופיין. תנאי מגורים, משמעת ושפה שהיו זרים לרובן. הן נפגשו עם עולם זר והיה עליהן להתמודד עם הטחות של מוסר ועלבונות ולעז שהוציאו
בתחילה החיילים בני הארץ על החיילות.
החיילות לקחו חלק בכל האירועים הלאומיים בארץ ובעולם. היו שותפות במאבק של היישוב והעם על עתידם, עמדו על משמר הערכים הלאומיים, על המאבק לדגל
עברי ולשפה עברית, ועל הזכות לענוד תג PALESTINE על כתף החולצה. כל אלה גרמו לתסיסה בחיי המחנה ולהתנגשויות עם הממונות (המפקדות הבריטיות).
ברכה נוספת: החיילות הביאו הרבה אור, חמימות ועניין לחיי היחידות העבריות. מחנות ה- א.ט.ס. היוו מוקד למפגש עם החיילות הארצי ישראליים והיהודים
בצבאות אחרים. התקיימו חוגים במחנות: לעברית, אנגלית, תנ"ך, מלאכת -יד, מוסיקה וכו'.. חוגים שהודרכו על ידי חיילות וחיילים, נשמעו הרצאות על הארץ
ותולדותיה ועל תרבות ישראל, התקיימו ערבי שירה ישראליים.
וראוי לזכור ולספר על "מפעל" משלוח "החבילות" לחיילים מעבר לים ולארץ- ישראל האזרחית - תחמושת וחלקי מכוניות ש"אספו" החיילות במחסנים כמו כן ,
נשלחו חבילות בגדים לפליטים, פרטי לבוש שאספו בקרב יהדות מצרים. וכמו השירות ותנאי החיים, גם לכך היה ערך חינוכי רב.
לשירות הצבאי של הנשים היה גם נופך של הילה רבה והלמות - נפש בפגישות משותפות של חיילים וחיילות בנכר, שנבעו מתוך געגועים ורצון לחמימות ולידידות.
והיו פירפורי לב ורגשות סותרים כאשר נצטוו חיילות - אחיות לטפל בשבויים איטלקיים וגרמנים בבתי-החולים, וכאשר נצטוו לעבוד עם שבויים גרמניים.
הדברים הגיעו עדי שביתת רעב וחיילות לא עבדו עם גרמנים כי גם המפקדה הבריטית הבינה את רגישות הנושא.
הרגש הנשי והאחריות ההדדית מצאו פורקן בפעולה בקרב היהדות המושמדת, בתחילה עם ילדים בצפון אפריקה ועם פליטי חרב ממזרח אירופה - "ילדי טהרן"
ולאחר-מכן במחנות העקורים באירופה. לאחר שפשטו מדים, נשארו חיילות לא-מעטות לעבוד במחנות אונרר"א באירופה.
החיילות שימשו מורות בבתי-ספר לילדי השואה שהוקמו על-ידי החיילים והן לימדו אותם לחיות מחדש. עוררו ועודדו אותם לבוא לארץ-ישראל.
השתתפות הנשים בחיים הצבאיים גם תרמה תרומה חשובה לעיצוב מעמד האשה ביישוב.
ארגוני הנשים בארץ והוועד למען החייל, ליוו את החיילות, הקימו אכסניות ומועדונים במספר ערים בארץ ובמצרים, דאגו לילדיהן של אמהות-חיילות ומיד כשהחל השחרור
מהצבא, סייעו להתערותן ולהשתרשותן מחדש בארץ, בייחוד של אלו מהן שהיו עולות חדשות שהגיעו ארצה ערב המלחמה ובמהלכה.
לקראת סיום המלחמה עיבד הפיקוד העליון של הצבא הבריטי תכנית רחבה להכשרת חיילות וחיילים להתערות בחיים האזרחיים. בכל יחידה צבאית אורגנה מערכת
לימודים מואצת לכל החיילים, כאשר המורים הם חיילים בעצמם מלמדים את המקצועות בהם עסקו לפני גיוסם וכל יידע אקדמי או מקצועי שהיה להם.
גם במחנות ה- א.ט.ס. אורגנה תכנית קורסים מגוונת בהם למדו בשעות הבוקר המוקדמות, לפני היציאה לעבודה, ובערבים.
אמנם פרויקט זה לא לימד ממש את המקצוע, אך עצם הלימודים כיוון את תשומת הלב והמחשבה להמשך הלימודים לאחר המלחמה. למורים ולמורות
שימשה עבודת ההוראה חזרה טובה ליידע שלהם.
השירות הסופי של הנשים הארץ-ישראליות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה הסתיים על סף מלחמת העצמאות, בסוף שנת 1947 ובתחילת 1948, כאשר המפקדות,
הסמלות וחיילות בעלות הניסיון והידע המקצועי נקראו להוות את הגרעין של שירות נשים בצבא ההגנה לישראל ולהניח את היסוד לחיל הנשים.
