מתנדבי הישוב במלחמת העולם השנייה ראו במפגש שלהם עם שארית הפליטה את גולת הכותרת של שרותם. הטיפול בניצולים הייתה מטלה שהחיילים העבריים האלה לא התכוננו לעסוק בה ולא הוכשרו לבצעה.
בתום המלחמה הסתובבו באירופה כמיליון וחצי יהודים עקורים שנותרו בחיים לאחר השואה, מהם היו שנותרו בברית המועצות, היתר נדדו מערבה. באלה טיפלו החיילים והחיילות הארצישראליים על יחידותיהם באיטליה ולאחר מכן בארצות אירופה המשוחררת. בתחילה עסקו החיילים בחיפוש קרוביהם שלהם, לימים קיבלו על עצמם את הטיפול בכל העקורים ודאגו להם למכסה, למזון, לתרופות, לביגוד, לחינוך לילדיהם, ללימוד השפה העברית ולהכנה מקיפה לחיים בארץ ישראל. ברומא הקימו נציגי היחידות את "המרכז לגולה" לתיאום ולתכנון המבצע שהתחיל באופן ספונטני וזכה לאחר מכן לאישור המוסדות בארץ ולשיתוף עם ארגון הג'וינט, ארגון יהודי אמריקני.
הפגישה של נציגי היחידות עם אבא קובנר סיפקה להם את התשתית הרעיונית ואת ההשראה למפעל הענק שקיבלו על עצמם, מפעל שהיה, לפי עדותם שלהם, חשוב יותר מחלקם במלחמה. מן הסתם, הופעתם של החיילים העבריים על סמליהם ונשקם הייתה מקור לגאווה, לביטחון ולתקווה לשארית הפליטה, שחלקם כבר נואשו מקיום העם היהודי.
"המרכז לגולה", ולימים ארגון "הבריחה", כוונו את זרם הפליטים מערבה ודרומה. הבריטים ניסו לחבל בפעילות זאת ונראה כי בשל כך העבירו את הבריגדה לבלגיה ולהולנד. לימים, התרכזו רוב העקורים בגרמניה ונעזרו בארגוני הסיוע שהוקמו ואוישו בחלקם על ידי שליחים מן הארץ, הללו דאגו להנחות את הפליטים לדרש את עלייתם ל"פלסטינה"
("Nach Palästina).
שתי ועדות ביקרו במחנות: הועדה האנגלו – אמריקנית שדרשה להעביר לארץ מיד 100,000 פליטים, וועדת האו"מ לחקירת בעיית א"י (אונסקופ). מסקנות הועדות ודוחותיהם גרמו בסופו של עניין להחלטת האו"מ בכ"ט בנובמבר 1947.
(קישורית) בני הישוב שהתנדבו להלחם בהיטלר, הביאו גאולה לעם ישראל.
